מחשבות בזמן הכנת הממולאים של פורים

כל שנה מחדש,

בתקופה הזו של פורים

אני מכינה הוליצ’קעס. איך שקוראים לזה אצלכם. אפילו אולי רק סתם כרוב ממולא.

יש חגים מסויימים אצלינו, שהמאכל הזה עולה על השולחן, ומסורת כפי שאתם יודעים לא שוברים .

בפרטטטט מסורת של אוכל…

כל שנה מחדש ,

אני עומדת וממלאה עלי כרוב עדינים ודקים, שלפתוח ולפרק אותם מ”המלכה האם” – מרגיש לי כמו חידה – לאן משתלח העלה הזה, איפה הסוף שלו ומה יהיה הגודל הכללי שלו כשהוא ייכנע למים החמימים ולאצבעות שלי ויפתח. וכל שנה זה מין זמן כזה, בתקופה לחוצית קצת, שמתאפשר לי להרהר עם עצמי, לחשוב , לגלגל במוח תמונות- מחשבות שרצות בי, קצת לסדר, לאוורר .

וכל שנה מחדש,

הפסוק שהכי מהדהד אלי ממגילת אסתר הוא:

“ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”

בהבנה עמוקה, שכל אחד, אחת מאיתנו היא או הוא – אנחנו המולכים במקום היחיד בו יש לנו שליטה באמת – אנחנו עצמינו. האני הפנימי שלי .

בכל מקום אחר, אני יכולה אולי להשפיע, אני מעיזה להציע, מצליחה לפעמים להרגיע .

אבל המקום היחיד בו יש לי שליטה אמיתית, ובחירה אמיתית, זו המלכות הפנימית שלי. שם יש לי את היכולת להתנהל כמנהיגה, לקבוע סדרי עדיפויות, ולהוכיח את כישורי הטובים בדרך הכי יעילה כי הכל מתחיל מהממלכה שלי.

רק כאן אני יכולה באמת לבחור לאן להטות את המחשבה שלי, ומה לעשות עם הרגש שצף בי,

אם להודות בכנות – לפעמים אני לא מצליחה. ולעתים בסיעתא דישמיא, אני ראשת ממשלה ממש מוצלחת למדינה העצמונית שבי.

וכל שנה מחדש

כבר כמה שנים ברצף,

שיש לי ממש ממש, על מה לעבוד.

שנים של התמודדויות בלתי פוסקות בבריאות, בחינוך, בכלכלה, בהורות. יש ימים שאני עייפה ממש. שבא לי להתפטר. לברוח. יש ימים שאני אובדת עצות. ויש ימים שאני יעילה, שמחה ובמיטבי. (כמו רובינו….)

וכל שנה מחדש כשאני מגיעה לפסוק הזה, שאמר מרדכי לאסתר, אני מרגישה שהוא נאמר לי עבורי.

ומי יודע, נאוה, אם לעת הזו, אם לרגע המדוייק הזה, הגעת למלכות הגעת לכל מה שאת נושאת בתוכך- את היכולות, הלימודים, התכונות, הניסיון, העבודה עם אנשים, ההומור, היכולת לחשוב קצת אחרת- מי יודע, אם כל אלה, לא נבראו ונטעו ונתנו בך, לך, לרגע הספציפי הזה, כששוב את מבולבלת, ומחפשת תשובות וכוחות שאין לך מושג מאיפה תקחי אותם.

וכל שנה מחדש – אני מודה להשם, על עוד קמטוטון, (השנה זה קצת יותר מאחד קטן….)

ועל עוד מיומנויות שהוא העניק לי ברחמיו הרבים בשנה החולפת, שתעזור לי בהתמודדות שלי כרגע, כפי שנתן ועזר לאסתר ההיא, של אז.

אני עומדת וממלאה עלי כרוב בבשר ואורז. ומהרהרת …

עוד עלה שמתמלא… ופתאום הכאבים שלי, ההתמודדויות שלי, שממש קשה לי איתם, נעלמים בתוך רוטב של החיים. עוד מנה רכה ועגולה, ואני מתחילה להודות על הכל…לפעמים סטירה כואבת

מניחה אותנו במקום הנכון והמדוייק.

במקום של בקשה טהורה לעזרה מהשם יתברך, במקום נקי של תפילה ישירה, במקום של הערכה עוצמתית לרגע הזה, לעת הזו.

לנקודה הספציפית מאד הזו, של ההכרה בכל החסדים שמקיפים אותי.

אני כל כך רוצה ישועות, השם . כלכךךךך !!

אבל פתאום נופלת בי ההערכה של קדושת החיים עצמם.

תעצרו רגע.

תעצרו לומר תודה.

על זה שאתם כאן, כאן ממש, קוראים את המילים האלה עכשיו , על כל פסיק ובדל של חסד, שיש בחיים שלכם, שלנו, על כל “מנה” שעוד תוגש בעזרת השם בצלחת שלנו, לאורך ימים ושנים טובות.

כל שנה

וכל רגע מחדש –

על ניסיך שבכל יום עימנו.

לא מובן מאליו.

הכרוב יצא פגז , מה זה טעים😃

ויאכלו אותו בעזרת השם אנשים שיקרים לי, משפחה ואהובים, ואף אחד מהם לא מובן מאליו עבורי . ואם יהיה לי אומץ אני אבקש מהם…. לשמוח לרגע אחד ברגע ההוא, בביס אחד אקראי. לשמוח באשר הם. באשר הננו.

הוא יצא נהדר, קצת מלוח, וקצת מתוק, וקצת פיקנטי.

כמו החיים שלנו.