היא היתה בת 20 כשהכרתי אותה…


הייתה בה הרבה חדוות נעורים, תחושת בגרות נעימה אפפה אותה. חייה היו צנועים, לא היה לה עושר גדול, אך היא נהנתה מחוויית ההתבגרות. אישה צעירה בת 20, עיניה נשואות קדימה.
כן, היא נשאה על עצמה אחריות, אך הייתה זו אחריות בתולית,
סוג של חוויה שגורמת לפעור עיניים למול עוצמת החיים.

בכל מה שהיא עשתה היא נגעה, הביטה ולמדה תוך כדי תנועה היכן הם גבולותיה. היא חייה עם חיוך, ולמרות כל מה שעבר עליה, למרות חבלי הלידה הלא-כל-כך-קלים שהיא חוותה, היא הרגישה בלתי מנוצחת. חיה, נושמת וצומחת בביטחון בביתה הקטן.

כן, היה לה חזון ורוח חלוצית, הרבה תקווה, אופטימיות, חוויות ראשונות של עוצמת החיים המפעפעת בקרבה. בהחלט הייתה לה תשוקה לחיות ולצמוח.

בזמן שחלף במקביל אצלי, הייתי עסוקה בשלי. חייתי את חיי;
צמיחה, התבגרות, חברים, אהבות, לימודים.

אותם האתגרים היומיומיים שחווים בני נוער בעולמינו; אז וגם היום.

אי שם בעת היותה בת 19 בלבד, בקיץ 67′ נחתו עליה האתגרים.
היא הבינה שעלולים לפגוע בה, לחמוס אותה, לחלל אותה ולקחת את ביתה. בתעוזה בוגרת, בפעולה מהירה שלא תואמת את גילה הצעיר היא יצאה למהלך מהיר שמיגר את כל אויביה והפתיע אותם.

רגע לפני שהם יצאו אליה. המהלך שלה היה כה מהיר שלא רק אויביה נדהמו מהתעוזה שלה ועוצמת האגרוף שלה, אלא שהיא הצליחה למשוך את תשומת ליבו של העולם כולו! מבלי שהיא התכוונה לכך, דווקא היא, למרות גילה הצעיר, הפכה להיות סוג של “סלב”.

והיא?
כל תנועה שלה תועדה. כל פעולה שלה דווחה. התקשורת נצמדה אליה, “מריחה” שהיא שווה את המעקב הזה, שהיא אחת שיוצרת סיפור שאפשר למכור לקוראים ברחבי העולם.

גם אני חשתי גאווה. הבנתי שיש לי על מי לסמוך, שאני גאה להיות בת משפחה, חלק ממנה. מה שהיא חשה – חילחל ועיצב גם את התודעה שלי.

היא המשיכה את חייה ומתוך תחושה של עוצמה ובטחון הוסיפה לבנות את ביתה. היא עשתה הרבה ולמדה תוך כדי פעולה.

והאמת?
היא הרגישה בלתי מנוצחת, וכשהיא קראה את מה שכותבים עליה ברחבי העולם – היא ממש חשה שהיא בת האלים – שמורה ומוגנת, מודרכת מלמעלה. איזו תחושה ואיזה ניחוח משכר היה לה! החיוך שלה היה בהחלט שובה לב. מכל מקום נישאו אליה מבטי הערכה גלויים. צעירה, חוצפנית, נועזת ובעלת קסם שאי אפשר להיות אדיש אליו.

וכמו תמיד, האופוריה הזו הייתה לה לרועץ.
המחשבה ש”אני יכולה הכל” תפסה אותה לא מוכנה בעליל.
בהיותה בת 25, בחורף 73′, כשהיא אפופה בתחושת הכוח והעוצמה המשכרת, מלאה בביטחון עצמי מופרז (“יהיה בסדר” הייתה סיסמתה), אויביה שלא שכחו את מפלתם, חרשו בסתר את רעתה ויצאו בצהרי יום קדוש, בהפתעה גמורה, לפגוע בה שוב.

הפעם זה לא היה פשוט. היא נפגעה, מופתעת, כואבת וסופגת. פצועה ובוכייה. אך כמו בסיפורים האגדות, בעת הכאב הגדול, כשגופה שרוע ארצה והיא מדממת, כמעט ללא הגנה – רגע לפני שמוטחת בה אבחת המוות של חרב התליין – היא אספה את עצמה.
היא התחברה לעוצמה הפנימית שלה, לקול הגדול ולמחויבות שלה
לילדיה, חישלה את שריריה וכמו לביאה היוצאת להגנה על גוריה היא קמה על רגליה, הרימה קולה בשאגה מחרישת אוזניים. בציפורניים שלופות, בכוח רב, ובעוצמה שלא ברור מאין היא אספה, בעוז רב ולמרות מכאוביה – היא תקפה בחזרה, מכה על ימין ועל שמאל, פוגעת בכל מי שהעז להתקרב, פוצעת ומחסלת, שורפת באש הזעם את אויביה.
ובפעם ההיא – הקרב תם. קולות הקרב נדמו והעשן נמוג אט אט.

היא ניצלה.
היא ניצחה.
מתנשפת בכוח, חזה עולה ויורד, היא נעצרה, משפילה את חרבה אך
נשארת דרוכה, עיניה רושפות והיא מביטה בעצבנות לכל צדדיה. היא ניצחה אך פציעותיה היו קשות וכואבות. הפעם משהו נסדק בה. היא הייתה צריכה לפעול אחרת, להיות ערה, לא להיסחף אחר תחושת הכוח מתקופת הנעורים שלה. היא הבינה שרק היא לבדה יכולה להגן על ביתה, על עצמה ועל מהותה, ועירנותה צריכה להיות אורח חייה.

אותות השנים שחלפו ניכרות בה היום. צלקותיה מגלידות ויש שאינם
זוכרים אפילו את הימים ההם. כוחה עוד במותניה והיא בונה ויוצרת,
צומחת ומנתבת את חייה כספינה בים החיים. יש לה תובנות חדשות,
לעיתים היא נזקקת לריפוי ומזור, יש רגעים שיש לה שאלות נוקבות.
אך היא עדיין לא יכולה לנוח. היא דרוכה, ניסיון חייה הוא נר לרגליה,
אמונתה עדיין חזקה ובה בעת עולות בה שאלות נוקבות על דרכה הלא פשוטה.

ביחד איתנו היא עשתה את הבלתי אפשרי. היא הפכה מדבר לשדות
מוריקים, הפכה שממה לערים שוקקות, הפכה ביצות לתעשייה מתקדמת.
היא הפכה יישוב כפרי למעצמת חלל והיי-טק, היא המציאה את כל מה שחסר לה ואספה משאבים מכל מקור אפשרי. היא הפכה יש מאין, הוסיפה תעוזה ועוצמה, ולמרות היותה קטנה פיזית – היא כל כך גדולה בעוצמתה.
היא גרמה לרבים, יחידים ומשפחות לעלות אליה, היא החייתה שפה בת
אלפיים שנה. היא לא מבינה מה זה “בלתי אפשרי” ולכן הפכה לאפשרי את כל מה שאף אחד אחר לא יכול היה להאמין או לראות או אפילו לחלום עליו.
לא, זה לא נעשה בשום מקום אחר.

ובינינו?
היא ממש לא מושלמת.
התפקיד שלה, של מדינתנו, הוא לא להיות “מושלמת”.
היא זה אנחנו. צמיחה, מנהיגות, מצוינות אלו הם דווקא התפקידים שלנו:
שלך ושלי.

אני בחרתי, ואני מזמינה גם אותך לתרום למרקם האנושי שלנו בכך שנדע להיות סובלניים למגדר, לצבע העור, לדעה ולפולמוס. שנכבד את החלש והשונה, נקבל וניתן מקום לשיח מקדם ונכון, נבחר בהודייה במקום בכעס, באמירה ולא בהשתלחות, נוותר במקום להכריח, נכיל במקום להקצין, נכבד במקום לקלס, נדלג במקום להתפס לקטנות.

כן, אני בוחרת כל יום מחדש לחשוב לפני שאני מגיבה, לשתוק לפעמים
במקום לומר, לסלוח במקום לשנוא, לחמול במקום להשפיל.
לאהוב.
“ואהבת לרעך כמוך” הוא הציווי שאני בוחרת לאמץ היום.
היום – ובכל יום.

בואו ונתאחד, כבני חורין במדינה לא מושלמת, שהיא המראה שלנו,
של כולנו ביחד.

הבה לא נשכח שאנו חיים היום את החלום הזה, ולמרות הלחץ והאתגרים, יש לנו ארץ עם שמש וים ונופים ‏קסומים בשלל צבעים, ארץ משופעת באנשים שהגיעו ממגוון ארצות תבל… אנשים חמים וידידותיים, ‏שמוכנים לעזור בעת צרה.
ארץ שבה מדברים את השפה שלנו, ושרים את השירים שלנו, ‏והיא היא עצמה – היא שלנו…‏

כי אין לי ארץ אחרת
גם אם‎ ‎אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי,
אל נשמתי
בגוף כואב בלב‎ ‎רעב
כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה, אזכיר לה
ואשיר כאן‎ ‎באוזניה
עד שתפקח את עיניה.

באהבה גדולה,
בדמעה והתרגשות שממלאת כל תא בגופי,
אני מאחלת לך ולכל ישראל צמיחה, שגשוג, אחדות, הקשבה ואהבה.‏

חג עצמאות שמח!🇮🇱

נאוה אייזנבך
מובילה לבריאות ואיכות חיים טובה יותר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

טבעי להשקיע בעצמך

נאוה איזנבך

גלו את הדרך הטבעית

הרשמו למועדון הלקוחות של נאוה אייזנבך

נשמח לתת לכן אהבה במייל ולעדכן אתכן בכל הדברים הטובים